סקירה: 'יום רביעי' של כריס וובי הוא בלאגן

• 4.78 דירוג קהילה
• 18 דירג את האלבום
• 17 נתן לו 5/5

חזרה במרץ, לאחר החלפת ניהול , הראפר מקונטיקט כריס וובי החל להוציא מוזיקה חדשה על בסיס שבועי במסגרת הסדרה #WebbyWednesday שלו. הסתיים בשעה ושעה שתים עשרה דקות, אלבומו השני יום רביעי היא אנתולוגיה רחבת ידיים של רצועות אלה. למרות שמציע שילוב אקלקטי של דאנסהול ורוק-ראפ, יום רביעי הוא עדות לתפיסת עולמו המפנקת את עצמו ולא מצליח לעמוד בטענתו העקשנית שהוא פיקח יותר מתחרותו.

האלבום מתחיל במפץ עם מחשבות גולמיות - השתוללות אסירים שלא הולכת אחרי הממסד הפוליטי והתרבותי. בחמש דקות בלתי פוסקות, וובי מצליח לבקר את כולם ממייק פנס להילארי קלינטון לקיד רוק . מעל ג'אזי מבהיק ואמצע הקצב, הוא הולך מלא סלים שיידי על ידי כניסה לפרטים איומים על מעשים מיניים שבהם מעורבת איוונקה טראמפ וג'ף סשנס.

גם במחשבות גולמיות, מנורות וובי ממלמלות ראפ עם אחד הפסוקים הכי פטרוניים של האלבום כולו: ואם הם לא עצבניים אז הם לא יודעים מה אני אומר. 'אולי הם לא יכולים להבין את זה בזה חינוך בכיתה א '/ אולי גם הם מזדיינים תרופות מדכאות שיעול / כשהם לובשים חצאיות עם ארנק תואם בזמן שהם מכניסים את הצמות פנימה.

וובי טוען כי שימוש במספר מילים בהברות הופך אותו לטוב יותר מבני דורו. כשלמעשה, יש שם שפע ראפרים שלא זקוקים לאבק את המילון כדי להיות חדשניים או חכמים. בנוסף, ראוי למלמל לא צריך להיות פשוט נכתב רק בגלל שמספר שחקנים מתעללים בסירופ שיעול. באופן אירוני, באותו שיר, וובי דן בלקיחת אדי. אז, לקחת גלולות מרשם בפרברים זה בסדר בעוד שתיית תרופות מדכאות שיעול מיועדת למפסידים? ניסיונות כאלה להיות גולמיים מגיעים כצדקניים ורדודים.

מנקודת כניסה זו הדברים פשוט צונחים עוד יותר. במהלך שמונה-עשרה מסלולים, וובי מתלבט בצורה ידנית על מקצבים מגושמים שרודפים אחר המגמות הנוכחיות. ב- Dazed & Confused ההפקה מפוזרת ושואבת מדאבסטפ. בעוד תקליטים לא מחוברים Call On Me, Check The Vibe and Twist Again (La La), מצא את וובי מתקשה לחקות אווירת ריקודים קלילה. נראה שהראפר מקונטיקט באמת נמצא במרכיבו כשהוא עובר מסלול רציני יותר בהמנון אנדרדוג כמו רוקי השנה.

בשטח התיכון, הוא פותח את מצוקתו המקצועית, ומפרט את הסכנות הייחודיות של חשיפה מסוימת באינטרנט אך חסר תמיכה משמעותית בתווית. הלחן של הפזמון הוא קשה ולא בהכרח מהנה. אבל המחווה הזו לרוק בוטום של אמינם מצליח לעמוד בניגוד למצוקות של שני הראפרים. במקום לדפוק על ההתמודדויות האישיות שלו כמו אמינם, וובי דן במה שקורה כשיש לך אוהדים ובכל זאת מלא בספק עצמי. מסלול זה משיג רמה של מורכבות וענווה שנעדרים מרוב יום רביעי .

נקודות האורח באלבום זה הן שקית מעורבת כאשר וובי זורק כל אחד על הקיר שלו למי שקיבל את המיץ. לסטיק-אפ, שמציג את הזמר והיוצר של ניו ג'רזי סקריזלי אדאמס, יש איזו הפקה משכרת שמתמוטטת לוו סוחף ונושאים מיותרים להיות להיט אחד. ובעוד מסלול הפוזה להאט, מציג פסוקים חזקים של חברי הראפרים של קונטיקט אנויד וג'יטה און דה טראק ואוניברסיטת החיים, (בהשתתפות הזמרת מאדי וולף), יוצאים כמסלולי סמטאות זולים בדואטים שוברי הקופות של אמינם עם ריהאנה. בסך הכל, מסלולים כמו אלה הם חסרי מטרה ומבולבלים.

בהחלט יש משהו ראוי להערצה באמן עצמאי העוקף צוותי A&R ארגוניים כדי להעביר את החזון האמיתי שלהם למעריצים. יום רביעי היא הצלחה אם אתה מושקע מכל הלב בקריירה של וובי וחושב שהוא מביא משהו טרי לשולחן. אבל למאזין המזדמן שלא סופר פסימי לגבי המצב הנוכחי של ההיפ הופ ולא בהכרח קונה את טענותיו המחמירות את עצמו, יום רביעי הוא פשוט כאב ראש.