4.0 מתוך 5- 4.51 דירוג קהילה
- 294 דירג את האלבום
- 225 נתן לו 5/5
יש מספיק ארוז בפנים 2014 פורסט הילס מונע כדי לגרום לכף היד שלך להזיע, קורא לג'יי קול לדחוף את קו הסיום בפריחה. קול חזר הביתה. הרעיון והמיומנות - הוא הבן האובד שחוזר. עושה את דרכו חזרה אל מה שחשוב, אל מה שביסודו. הוא מתעל כמה רשמים שונים לעשות זאת. קנדריקס 'רב-פסוקי ב- 03' גיל ההתבגרות, Wet Dreamz ו- G.O.M.D. כמו גם בור הלהבה שלו של חוצפה ומלנכוליה על סיפור של שני סיטיז, כיתת האש, שום תפקיד מודל והלו, ויש דרייק מפוזר בנדיבות לאורך הנרטיב כשג'יי קול בוחר לשיר לא מעט ווים משלו. ולא מעט באופן כללי. התוצאה היא אלבום שמתנדנד באלימות בין נרטיבים, הרוחות המסחריות השונות שהוא מתמודד בהן מתנגשות זו בזו בדרכים לעיתים בלתי צפויות.
קול מתעל את סימבה הצעיר בתחילת התקליט (אחרי ההקדמה שהיא ה -28 בינואר), אך ההקדמה היא אחד השירים המעניינים באלבום מכיוון שהוא מטה את ידו עם הקרס, אל תתן להם יותר מדי / אל תתנו להם להשתלט / דבר אחד שאתם עושים / אל תתנו להם לפגוע בנשמתכם / אם אתם מאמינים באלוהים / דבר אחד בטוח / אם אתם לא מכוונים גבוה מדי / ואז אתם מכוונים נמוך מדי . אולם השורה הבאה שלו דורשת קצת חקירה: מה המחיר לחייו של גבר שחור? / אני בודק את תג הבוהן, לא אפס אחד באופק / אני מדליק את הטלוויזיה, לא גיבור אחד באופק / אלא אם כן הוא מכדרר או שהוא מתעסק עם מיקרופונים. הניתוק הזה מהקומה שלו הוא צורם וחשוב לקשת האלבום. סימבה עדיין לא הבין מי הוא. חוסר הידע הזה של העצמי הוא חלק מהאלבומים הכוללים לצעוד קדימה כאשר השאר מראה לכם את המסע שמוביל לחזרתו. זו בחירה מעניינת, שכן קול מתרחק מסגירה מסודרת - לפחות בשלב מוקדם.
נולד להפסיד בנוי לנצח
לאחר כיתת כיבוי אש שנויה במחלוקת, קול מדלג על זמן עם סנט טרופז, נסע על דוגמאות מההוליווד של צ'אקה חאן ואסתר פיליפס שזה בסדר איתי. בתור לתמה של גבר שחור שאבד, קול הופך להוליווד קול. G.O.M.D חושף את הקול השני הזה שחונק את המקור. הבחור שהתייצב בכדי להכניס את בית הספר התיכון שלו למיטה צולל כעת דרך מערכות יחסים חסרות משמעות ימינה ושמאלה. מכונת הרעש שהיא הקול של קול עובדת כאן, מכיוון שהיא חושפת את קול הטובע והפגיע בצמידות למתחזה הבטוח, הבטוח. הוא גם צוחק כאן על ראפ בכללותו, וכרגיל, ומציין כיצד אסתטיקה הכסף, הנשים והבגדים גונבים מתפיסת האותנטיות שלו. זה מרגיש מאוד כמו הזמן להעמיד פנים של MGMT. הוא יכול היה בקלות שיהיו להם על הקרס וישנים זו החלטה שלנו / לחיות מהר ולמות צעירים / יש לנו את החזון, עכשיו בואו נהנה קצת / כן, זה מכריע, אבל מה עוד אנחנו יכולים לעשות? / לקבל עבודה במשרדים ולהתעורר לנסיעה בבוקר? אבל הוא בוחר לעשות הכל בעצמו, ובחירה זו מגדירה את האלבום לטוב ולרע.
האלבום מתחיל להיות זוויתי אחרי זה, ועובר בין טרופיות מוכרות מאוד בדרגות הצלחה שונות. מתמודד עם אישה מקסימה אך רדודה על No Role Modelz, כשהוא משליך במבוכה את העובדה שהוא רוצה אהבה אמיתית / ג'אדה וילאהב. שלום ואז רואה אותו חושף ניבים של רגש אמיתי כשהוא דוחף את כאב הלב הקיומי, מנווט את הרעיון שמה שאתה רוצה הוא לא בהכרח מה שאתה צריך. השדים שלו מופיעים גם כן כשהם מדברים על עצמם מתוך אהבה מכיוון שהוא יצטרך להיות האב החורג לשני ילדיה. ככל הנראה העוקב, ככל הנראה, ומהווה את תחילת הסוף עבור הוליווד קול, כשהוא חוזר לעצמו ונאבק חזרה ל 2014 פורסט הילס דרייב . ואז הבעיטה, Love Yourz, שם הוא קושר את כל זה יחד עם הקרס, אין דבר כזה חיים טובים יותר משלך. מתן הכל מסודר מדי לסיום, שהוא לא רמז עליו קודם.
יש הרבה דברים שאפשר לומר על ג'יי קולס 2014 פורסט הילס דרייב . זה שאפתני והוקי ופשטני. הוא מנסה את כוחו בפיתולים ובא נמוך (Wet Dreamz), והוא מקפיד על האסטרטגיה של קול במקום לשנות אותה באופן דרסטי. זה פחות אמנותי ממה שזה אומר להיות, אבל זה נכון יותר מכל מה שהוא עשה אי פעם. הנרטיב שלו, הטרופיות והאסטרטגיות מתגברים לחלוטין על ידי האלבומים המפחידים. זה קשור מאוד כי הוא לא מפחד להיות נדוש וקלישאה. זה לא מתחמק מהחוויה הממוצעת; זה מחבק את זה, ואיכשהו גורם לך להרגיש שכולנו ביחד. ובעידן זה של אירוניה כוזבת, וריסוק החוויה לאירועים בודדים מוקדמים שבהם כולנו מאמינים בעצמנו כה שונים וכל כך מיוחדים, זה מרתק לראות אמן מתעמק כל כך ללא פחד במוכר לחלוטין.
