דום קנדי ​​- חזור הביתה בבטחה

• 4.00 דירוג קהילה
• 30 דירג את האלבום
• 18 נתן לו 5/5

עוד לפני שפרצה הבלוגוספירה על היפי השחור והעתיד המוזר, לפני ששחררו כל שחרור מודע חברתית כלאחר קנדריק למאר, היפ הופ של החוף המערבי היה קל לעיכול מבחינה לירית ושמיעתית. ד'ר דרה, סנופ וטו-שורט שורט העלו את קליפורניה על המפה עם ראפים שהוסיפו עשבים שוטים מעל סינתיסייזרים מלודיים ובס נוטף, ותנועת ה- G-funk הושרשה בחוסר מאמץ מסוים שכל מאזין רצה לחקות. עידן אחד לא בהכרח טוב יותר מהשני, אבל בכל פעם שמשהו חדש צונח מלוס אנג'לס בימינו, נראה כי השניים עומדים זה לצד זה באופן שרירותי. מי שמנסה בחצוצרה בחצוצרה של חזרת המערב עם כל אלבום שזכה לשבחי הביקורת לא ימצא את דום קנדי חזור הביתה בבטחה כל דבר יוצא דופן; מי שמחפש שרידים מההיפ הופ המוקדם בשנות ה -90 בסצנה של קליפורניה של היום, יזכה בפרויקט ברוטציה במשך שבועות רבים.

דום קנדי ​​הוא שגריר הז'אנר על שלא התאמץ יותר מדי, ו חזור הביתה בבטחה בולט בשנת 2013 בסירוב לכפות דבר. זה גם לא מאתגר את עצמו הרבה, והפוטנציאל של האלבום מעכב על ידי אגביות שמתמזגת בסופו של דבר בשאננות במהלך 16 שירים. אם פושה טי פשוט יצא עם שמי הוא שמי בתור הדופוי המודע, אז דום הוא הנהנתן המודע - נקודות החוזק שלו מונחות בכנות וזרם תודעה בלתי מסונן שהופך אותו לסופר סיפורים שלא מספר יתר על המידה את סיפורו. לפעמים, חזור הביתה בבטחה משוחח, כמו כשהוא משחרר בקלות את השונאים ומתגלה באורח חייו היומיומי על דומיניק, ופעמים אחרות זה קלישאה, כמו כשהוא מריח קווים ניסויים ונכונים לגבי מעדרים על All Girl Crazy. אבל שני השירים - ויתר 14 הרצועות האחרות באלבום - מציפים הפקה מפוארת ומלוכדת שהיא דוגמא של הפרלמנט ונייט דוג מתרחק מלהחזיר אותה לשנת 1992.

למרות הצניחה באוקטובר, חזור הביתה בבטחה שופע ריבות קיץ, והפוטוריסטיקס (מפיקי 12 השירים הראשונים של האלבום) מחזיקים את דום לשיניים עם נופי סאונד שטופי שמש. Honey Buns גורם לו לירוק משחק על באס זוחל, ואילו South Central Love הוא חתך קליל המוקדש לנשים מקומיות. מעט מסלולים הם ללא מישורים; אין תירוץ לשורות כמו, כושים יודעים איך אני עושה, כלבות יודעות איך אני עושה, באפטר סקול, שיר עם נושאים נוסטלגיים שיש לו דום מהרהר על חבר ותיק והנוף משמים. ואולי השורה, אני מדבר על זונות כי הם עלינו ככה מ- Lets Be Friends היו חותכים את זה במהדורה המוקדמת של Death Row, אבל ב -2013, קליט מהקוטר של דום לא יכול לחיות מחדש את ההיפ הופ אמרות פרוצים.

זה לא אומר חזור הביתה בבטחה הוא לא בלי רגעי הברק שלו. ב- 17, דום משבח את מוסר העבודה של אביו ומבהיר את הביטלס עבור Jodeci תוך שהוא טוען, לפני שהנשיא היה שחור, חרא, לא הייתי מצביע. השיר האחרון של האלבום, The 5 Year Theory (Real Shit Last), מראה אותו אורז את הרב-סילביקים הצפופים ביותר שלו, ומשקף את הקריירה, אורך חייו וההמולה העצמאית מעל קרניים מנצחות. והרגע הזוהר של האלבום, Black Bentleys, עמוס בהתבוננות פנימית ובמרכאות.

אני גאה שנשארתי ער עד 6:30 בבוקר כדי לעשות את זה כדי להוציא את הכל. זה כנראה השיר האהוב עלי שכתבתי אי פעם, הוא אמר ל- HipHopDX כבר באוגוסט . זה בהחלט עומד בהייפ.

ההתמקדות של האלבום בהיפר-לוקליציה נוכחת במילים כמו בהפקה, וטיפות שמות של טעם הנשמה, אל פולו לוקו, קנת האן וקרנשו עושים צדק באותה מידה כמו העבה, כְּרוֹנִי קווי בס בסגנון. בהחלט ישנם מקרים בהם נותר משהו להיות רצוי, אך גם כאשר לא מרגיש כמו דום אומר הרבה, הוא נוגע במרכיב הקרביים של פאנק שנעדר די הרבה זמן. מאפיין אחד של האלבום הוא דום שמקצה את הרגע האחרון של שיר כדי לאפשר לקצב לרכוב החוצה, נכנס פנימה רק כדי לחזור על מקהלה או לתת צעקה. הוא עושה את זה ביותר ממחצית המסלולים, אבל באופן מוזר זה לא שוטר בחוץ. במקום זאת, דום נותן לאווירת הפרויקט שלו לדבר בקול רם כמו הווים והפסוקים שלו.

אל תמנע מהידע שאתה רוכש, אומר דום במלים מדוברות כשהוא קורא מכתב של בן הדוד הכלוא ג'ואי עליון. לעיתים, זה מרגיש כאילו הוא מתאפק כשהוא עלול להטריד 16 בנטלי שחור. אבל זה יכריח את זה, דבר שדום קנדי ​​לא מעוניין לעשות אחרי שבילה חצי עשור בבניית קהל מעריצים כדי לשמור עליו אמיתי. השורה האחרונה במכתבו של ג'ואי, הקוראת, וחשוב מכך, ממשיכה לספק את המוסיקה הדופית הזו, נותרה בראש סדר העדיפויות.