2.0 מתוך 5- 3.83 דירוג קהילה
- 18 דירג את האלבום
- 9 נתן לו 5/5
ברונו מארס הוא ללא ספק אמן מוכשר. השירה החלקה שלו על הלהיט הנורא של B.o.B, Nothin on You 
אפשרה לו לעבור ממסלול מרגיש טוב לתחושת Top 40. הוא פעל במהירות על המומנטום ושחרר את Just The Way You Are הקליט, שנחת על ראש טבלת 100 הגדולים של בילבורד. הכיתוב הקלוע והכותב של האמן כותב על כל הכוכבים. אז כשסוף סוף ברונו מספק את ההצעה הראשונה שלו באורך מלא דו ווס וחוליגנים, כולנו לא יכולים שלא להיות קצת מופתעים.
בכנות, דו ווס וחוליגנים מנסה להיות הכל עבור כולם. הוא עובר מלהישמע כמו תחושת פופ קודמת, ליאונה לואיס על Just The Way You Are להתחזות לדניאל פודר (Bad Day) ביום עצל. האלבום חסר זהות, ועם כל שיר הוא גולש עוד יותר למשבר. הבעיות בפרויקט אינן שירה או הפקה; למעשה לברונו מארס יש את אחד הקולות המשייים יותר שהעלה לראשונה די הרבה זמן. הבעיה היא אפילו לא כתיבת שירים, ברור שלברונו תהיה קריירה לאורך זמן ככותב שירים, אם לא שום דבר אחר. הבעיה מתחילה ומסתיימת בחוסר לכידות שהפרויקט מכיל.
דו ווס וחוליגנים נפתח עם רימון ו- Just The Way You Are, שניהם תקליטי פופ בלבד. הם עובדים וזה היה מצפה שרימון יעקוב בהתאם להצלחה ברדיו של Just The Way You Are. אל תטעו בקשר לזה, הרצועות אינן מחוללות מהפכה במוזיקת הפופ, ולמרות שיש להן פוטנציאל להיות להיטים, זה בין השאר בגלל האקלים המוסיקלי של ימינו. משם, ברונו קופץ לתינוק קלאסי של R&B עושה מוזיקה עם הפעם הראשונה. ההפקה נקודתית עם שבר בגיטרה של רגאיי, אך התוצאה הסופית נתקלת בגנרית יותר ממקור.
מהאלבום שלהם לוקח צלילה באף לז'אנר הפקר. Runaway Baby הוא ללא ספק השיר הטוב ביותר באלבום, אבל לא נשמע כמו האחרים. הוא מציג את כתיבת השירים שלו תן לי לחשוב, תן לי לחשוב, מה עלי לעשות? / כל כך הרבה ארנבות צעירות להוטות שהייתי רוצה להמשיך / עכשיו למרות שהן אוכלות מכף היד / יש רק גזר אחד וכולן חייבות לחלוק אותו. זה סוג הכתיבה שהמעריצים מצפים מברונו שימלא אלבום, אך למרבה הצער, הרגע בא והולך. Day Lazy הוא נורא ונראה כמו הופעה של מיקרופון פתוח גביני שמקווה לקבל כמה צחוקים. ברונו ממשיך את אלבום המוח המפוזר שלו עם האירו שנשמע Marry Me. שיר אחד אחר כך הוא מגלגל בלדה לפסנתר, Talking To The Moon אשר מושר יפה, אך יוצא מהעכשווי. Count On Me לוקח בחוזקה את העטיפה של ישראל Kamakawiwo'ole של אי שם מעל הקשת. פרויקט הזיקית של ברונו מארס גורם אפילו לשירים הטובים להישמע פחות כנים. כשהוא עובר מקריוקי ג'ייסון מראז לאיימי וויינהאוס ואז עוצר באזור טריי סונגז, שום דבר לא נראה כן. האם הוא מלוטש, כמובן, אך מעבר לכך הוא משפיע מעט על המאזין.
נקודת האור היחידה האחרת באלבום היא Liquor Store Blues בהשתתפות דמיאן מארלי. ההפקה היא סמים, וברונו נשמע טבעי ביותר שממריא מעליה. מבחינה לירית, הוא זורח עם הקרס, אני לוקח זריקה אחת על הכאב שלי / גרירה אחת לצערי / תתבלבל היום / אני יהיה בסדר מחר. הרלוונטיות של השיר בולטת במיוחד אצל אלו הניצבים בתקופות כלכליות קשות. זה הרגע האחד שבו נראה שכתיבתו של ברונו מתעלה מעבר לעצמו. למרבה הצער, זה מעט מדי מאוחר.
דו ווס וחוליגנים היה צריך להיות הופעת בכורה זוהרת של אמן מוכשר. למרבה הצער, הוא חסר נרטיב אישי, כל כיוון שהוא, ולמען האמת נוסחה שאינה מבוססת לחלוטין על מכירות. אם נאחז באמונה שאלבום בכורה נכתב מלידה ועד לרגע שיצא, אפשר היה להאמין שברונו מאר חי אך כמה רגעים בעורו שלו. השנים ככותב שירים הובילו אותו הרחק מצליל משלו וקרוב יותר לאסטרטגיה של מה שעומד למכור. בטח שלאלבום יש את ההזדמנות להצליח, זיקיות בדרך כלל עושות טוב, אבל אל תטעו בקשר לזה, דו ווס וחוליגנים היא הופעת בכורה שברונו מארס יום אחד יכול להביט בה בחזרה להצטער.
