פורסם בתאריך: 10 באפריל 2016, 09:21 על ידי מרסל וויליאמס 3.0 מתוך 5
  • 2.80 דירוג קהילה
  • 10 דירג את האלבום
  • 3 נתן לו 5/5
שלח את הדירוג שלך 18

חזר עם מאמץ המעקב שלו ל- EP שלו ב -2013 ענבים כתושים ב- Man Bites Dog Records, ה- AG Da Coroner של ברוקלין מגיש את צליל הרחוב המחוספס שניו יורק נודעה איתו בעבר לגם את הצוף . בשנות ה -90 ובתחילת שנות ה -00, סיפוריהם הפומפיים ומשחקי המילים של אנשי ה- MC של ניו יורק הבריקו זו לצד זו לסאונד החוף המערבי בהשראת הפאנק. לרוע המזל ל- AG, בשנת 2016, לגם את הצוף יוצא כניסיון להיאחז בסאונד אבוד שלא היה מבוקש מאז שמוב דיפ שיבלה הצעה של Shady Records להתמזג ב- G-Unit.



האלבום נפתח מעל צליל סטטיק סלקטה שחוזר על עצמו וגנרי יותר ויותר עבור The Game Changer כש- AG מציג את עצמו כאיש העם בטירוף מוחץ עם ברים כמו, אל תנסו לנגן אותי אף פעם, הדוכסים שלי הם ג'וני שלי אמהות שם דייזי / הכושי שיצרו יצאה קצת מטורפת ואוכפת את החוצפה שלו עם אז תתגעגע אליי עם החישוק או בסופו של דבר איפה הנעליים שלי (על הרצפה) והלוואי שאחד מכם הטיפשים יגיד לי משהו, אני הפנים סטירות את החרא מכולכם.



נקודות השפל באלבום ממשיכות עם מחנה המוות שכן מכינים הומופוביים עדיין משמשים כעלבונות הטרוסקסואלים בהיפ הופ; רגעים נשכחים כמו קסטר טרוי ורצועות כמו אנדרדוג שלא משתלבות קולית באלבום.






עם זאת, הכל לא הולך לאיבוד, כיוון ש- AG עוברת באקשן ברונסון וב- Park Ave בהשתתפות רוק מרציאנו, I95 בסיוע Bodega Bamz, ובשיר הכותרת Sip the Nectar, שם AG מציג יכולת להכות חזק עם חוצפה פשוטה כשהוא חגורה הגופייה שלי תלויה על הקורות, הייתי חולה מאז שו נוף היה המאסטר והדרקון האחרון, המכנסיים שלי צנועים / בלי מכנסי ג'ינס סקיני, נתתי לסמי רזה ולפרוק אותו על כל קבוצה.

אולי התערוכה החזקה ביותר של היכולת הגולמית של AG מוצגת על המסלול המפוכח והמתייחס ביותר עם האמת שלי. א.ג נפתח ונושא את נשמתו כשהוא משחזר סיפורים על התבגרות כשהוריו התפצלו לריח סדק בפעם הראשונה כילד. AG הוא במיטבו כשהוא משקף כיצד אוכל לראות שינוי כשאין לי אפילו שינוי / לקנות חטיף מהחנות, איך אוכל להסתיר את הכאב? נופף על גבי קרניים מלנכוליות.



בסופו של דבר, נקודות השיא של האלבום לא הספיקו כדי להתגבר על הטעויות החוזרות והרפטטיביות של AG. במקום למצוא את עצמו בגישה מודרנית יותר של ליריקה והפקה, אגד את עצמו בשנות ה -90 עם אלבום נשמע מתוארך שדומה לראש הזקן בשכונה שצועק לצעירים מהספסל: אתם לא יודעים כלום על האמיתי הזה היפ הופ!