שמירה על קריירה בראפ במשך 20 שנה אינה דבר פשוט, במיוחד כאמן עצמאי. אבל זה בדיוק מה שעשתה אטמוספירה, וטיפח קהל מעריצים נאמן בזמן שהיה מעשה המרקיז של Rhymesayers Entertainment.
סלוג, נמלה והחבר לשעבר ספון הכניסו עבודה לפני 1997, אך באותה שנה הביאו לשחרור אלבום הבכורה שלהם, מְעוּנָן! ה- LP חווה הצלחה צנועה באותה תקופה ובכל זאת המשיך להיחשב כקלאסיקה מחתרתית ולהתחיל ריצה פורייה עבור הקבוצה שנמשכה כעת שני עשורים.
לכבוד 20 שנה לאלבום, Atmosphere and Rhymesayers הוציאו סוף סוף לראשונה את הגרסה באורך מלא על ויניל. לקראת אספני התקליטים שהושיטו את הקלטת LP ביום שישי (27 באוקטובר), HipHopDX תפס את סלוג לטיול בנתיב הזיכרון.
בחלק אחד מהשיחה שלנו, סלוג נותן תובנה לגבי המתרחש במהלך ביצוע מְעוּנָן! הוא גם מתעמק בתגובה הראשונית לאלבום ודן בעזיבתו של Spawn, שהפך את Atmosphere לצמד.
אמן היפ הופ עם רוב הדקדוקים
איך היו החיים בשבילך במהלך יצירת מְעוּנָן ?
אני מניח שכיצד הייתי מנסח זאת כעת ניסיתי במצבי חיים. הייתי עם חברה קומץ שנים ונולד לנו בן. ואז נפרדנו ולא היה לי שום סוג של - וזו הייתה אמא של ג'ייקוב - לא היה לי שום שרטוט למה שהייתי אמור לעשות אחר כך. לא ידעתי למצוא שותף לחדר, לא ידעתי לעשות שום דבר מהחרא הזה.
אז, שם הייתי גר באזור האומנותי של העיר. הייתי זקוק לשותף לחדר והתחלתי לעבור דרך מחרוזת של שותפים עד שבסופו של דבר עברתי לסלון, הכנסתי לו מיטה ואז פשוט התחלתי לחיות עם כותבי גרפיטי שונים. הם היו עוברים ומבלים זמן מה בדירה הזאת ותמיד הייתי כמו האמא. הייתי קצת יותר מבוגר. הייתי בן 24, 25 וזה פשוט היה כמו אחים שונים שמגיעים לעיר מערים אחרות או אחים שמסביב. אבל זה פשוט הפך להיות כמעט כמו בית קבוצתי של כותבי גרפיטי או אמנים לצורך העניין מכיוון שחלקם כבר הגדירו גרפיטי ונכנסו לאמנות חזותית אחרת וכו '.
פשוט תמיד הייתה אמנות בסביבה, בנאדם. תמיד היו צעירים ששתו יותר מדי, עישנו סיר ויצרו דברים. ואותו דבר עם ראפרים; היו לי ראפרים שעוברים בבית לעתים קרובות. אבל, בעצם, לחיות בבית אמנות מעט; אבל אני גר בסלון והשכרתי את החדרים האחרים, כי זה היה המקום שלי אבל הייתי צריך לכסות את שכר הדירה. ובכן, הגעתי למצב בו הצלחתי להשכיר את החדרים כדי לכסות את כל הסכום כך שלמעשה גרתי בסלון בחינם.
עם זאת, זה היה חלק מהאופן שבו הצלחתי להרשות לעצמי את אורח החיים שהיה לי. הבנתי, היי, אני לא אעשה המון כסף, אז מה דעתך שאוריד את ההוצאות שלי כמה שיותר נמוכות כדי שאוכל לעבוד מספיק שעות בכדי לכסות את הילד שלי ולוודא שאוכל לאכול ו ואז השקיע את שארית זמני ביצירה. כשנודע לי כי פריצת החיים מעולם לא חזרתי באמת. זה סוג של מקום בו נשארתי עד סוף חיי. גם כשנכנס כסף, גם כשהתחלתי להרוויח כסף, תמיד שמרתי על הוצאותי נמוכות ככל האפשר כדי שאוכל ליצור את אורח החיים הדרוש לי כדי להמשיך להיות יצירתי.
עד היום זה עדיין סוג של חיי. יש לי בית מתון בשכונת צווארון כחול. אני עדיין חי במתינות כדי שאוכל להרשות לעצמי לעשות את החרא שאני רוצה לעשות, מה שלדעתי מאוד עזר לי, עדיין יש לי את העבודה הזאת בצורה כי אני מרגיש שהגעתי אי פעם למצב הזה משכנתא בסך 5,000 דולר או חרא מטורף - כי היו פעמים שיכולתי להרשות לעצמי את זה טכנית. אבל אם הייתי הולך לשם, אז לא היה לי חופש להיות כמו, היי, אני אקח שנתיים חופש להכין את התקליט הבא. או היי, אני לא הולך לסיבוב הופעות, אני לא הולך לעשות הופעה לעזאזל של 18 חודשים כי אני הולך להביא עוד תינוק.
לכן, היכולת לחיות כמו שאני חי מאפשרת לי להעביר את הצוות שלי למשכורת, כך שגם אם אנחנו לא משחקים בהופעות, אני עדיין אוכל לשלם לאנשים כסף כדי לחיות כדי להיות פשוט פאקינג יצירתי או סתם להיות. אני מרגיש שזו אחת מפריצות החיים שהלוואי שידעתי דרך ממש מהירה וקלה לבטא זאת לחלק מהחתולים הצעירים האלה שעולים. כי זה מצחיק איך היה ז'אנר של ראפרים שרק הסתכלו עלינו, שזה כמו, אה, כן, אתם הבחורים הוותיקים. אתה חדשות ישנות. ועכשיו הגענו לז'אנר הבא של הראפרים שמסתכלים עלינו והולכים, ובכן, אתם הבחורים הוותיקים, אבל אתם ה OGs ואנחנו מכבדים אתכם, אז אנחנו שואלים אתכם שאלות.
זה כאילו שאנחנו באותו מחזור הבא ואילו שוטים המחזור הקודמים לא שאלו אותנו שאלות כי הם עדיין ראו בנו, אולי, תחרות או איזה חרא, למרות שלא היינו. אתה יודע למה אני מתכוון? זה היה כמו, לא, זה עכשיו. עכשיו אנחנו בית ספר ישן. כאילו, כן, אנחנו מסיירים, אבל אנשים שבאים לראות אותנו לא מתלבטים אם הם יבואו לראות אותנו או יבואו לראות אותך. הם באים לראות אותנו כי יש לנו נוסטלגיה ואנחנו עדיין מוציאים כמה תקליטים. הם באים לראות אותך כי אתה החרא החדש והחם. בעוד שכעת, יצאנו לשלב הבא שבו החבר'ה הצעירים האלה שהם החם החדש, הם בכלל לא רואים בנו תחרות. באופן טוב, אני לא מתכוון לזה בצורה לא טובה, אבל הם פשוט רואים בנו משאבי מידע.
הנה אני עונה על שאלות שלא שאלת. אני מצטער.
הכל טוב!
אז אני מניח שמה שניסיתי לומר לי אז למדתי מוקדם, שמור על הוצאותיך נמוכות ככל האפשר, כדי שיהיה לך את המשאבים האחרים האלה ליצור. בין אם זה זמן, אנרגיה, קצת כסף, כל מה שאתה צריך לעשות. אם אני צריך ללכת לקנות סט חדש של טושים לעיבוד חרא, אני יכול כי אני לא מוציא את כל הכסף המזוין שלי במסיבות. אני לא מוציא את כל הכסף שלי על סמים. אני לא מוציא את כל הכסף שלי על המכונית הזו שעשיתי לעזאזל לעשות מכה כדי לשלם את השטר שלי.
עכשיו זה חזר לפני שהיה לי כסף. גדלתי בבית שלא היה לו כסף. ההורים שלי היו שבורים כבדיחה, אתה יודע מה אני אומר, אז ידעתי שאני לא דורש הרבה לחיות. ידעתי שאוכל להסתדר עם המינימום. לא רק זאת, כשעלייתנו למיניאפוליס, היו כאן אנשים דומים, הם רצו להיות תומכים בדרכים שפשוט לעולם לא היית מצפה להם. אני לא אומר שאף אחד מעולם לא הושיט לי כסף, אבל בעיקרון היה לי הומי אחד שייתן לי קופסת תקליטורי פרסום מכיוון שהם התמחו לתווית. ואז היה לי עוד הומי שעבד בחנות תקליטים משומשת שפשוט הייתה קונה ממני את הדיסקים האלה לפי ערך עליון, גם אם הם לא היו בעלי ערך עליון, רק כדי להכניס את הכסף הזה לכיס, כי הם יוכלו להחליק אותו בלי שאף אחד ישים לב שהם פשוט חילקו 160 דולר תמורת 30 קופסאות של דיסקים מזוינים.
אז היו רק אנשים בסביבה שהיו כמו, היי, אני אוהב את מה שאתה עושה, אני בעניין של מה שאתה מנסה להשיג, אני בעניין שלך. או שאני מעריך את מה שאתה עושה אפילו עם האמנים השונים שאתה עובד איתם. אפילו לא ראפרים, אלא פשוט אפילו כמו אמנים חזותיים. כמו שאמרתי, היה לי בית שתמיד היה מלא אמנים, בנאדם. אז, תמיד היו קשרים, תמיד היה רשת וכל הרשת הזו תמיד הביאה לשולחן אנשים אחרים שהיו כמו, היי, בנאדם, אני מתעסק במה שאתה מנסה להשיג.
אז תמיד הייתה תמיכה, גם אם זה היה רק מישהו שהלך לבית קפה כמו, היי, אתה יכול לקבל את הכריך הזה. רק קח את זה. חרא כזה, שאיפשר לי באמת לא צריך להילחץ על כסף. עכשיו, זה לא אומר שלעולם לא הייתי צריך להילחץ לגבי כסף כי כן. היה לי ילד. אבל הצלחתי, אני חושב, לעשות את זה בצורה דומה, תמיד ידעתי שנגמור. היינו מסתדרים. לא ידעתי שאנחנו הולכים להרוויח כסף, אבל ידעתי שאנחנו לא הולכים לרעב. גדלתי ככה. גדלתי והלכתי, היי, כל עוד יש לנו לעזאזל שני סלעים כדי להתחכך, אנחנו יכולים לעשות אש.
סרטים כמו הסולן הגדול ביותר
ואני חושב שזה היה חלק גדול מאוד מההתחלה של רימייסיירים כי אני ועוד כמה אנשים דומים, עשינו את זה ושיחקנו הצגות ולא לקחנו את כספי ההצגה הביתה והוצאנו אותם על בגדים. היינו לוקחים את הכסף וממשיכים רק לאגד אותו ולאגנו אותו ולאגד אותו עד שיום אחד, לפתע, היה המון כסף נע סביב. זה היה כאילו איגמנו את הכסף שלנו ולא הוצאנו אותו על עצמנו, אלא רק המשכנו לבנות ולגדל את התווית כמעט כל הדרך עד אלוהים אוהב מכוער צץ. ומתי אלוהים אוהב מכוער יצא ונמכר טוב, זו הייתה הפעם הראשונה שאנחנו היינו, יו, אנחנו יכולים להתחיל לשלם לעצמנו.
אז במבט לאחור, כמה אתה מרגיש גדול מְעוּנָן! יש? האם זה היה רק משהו שהמריא באופן מקומי או שמצאת אותו מתחבר לאזורים אחרים בארה'ב באותה תקופה?
זה המריא מקומית ראשונה. וכשאני אומר זאת, אני מתכוון לעיתונות - עיתונות מקומית כמו קורא הערים התאומות, דפי העיר, הדופק - כולם התחילו לדבר על זה. סטאר טריביון. התחלנו להזמין מופעים ברחבי העיר, אבל גם, הייתה קבוצה, הייתה אוכלוסייה אדירה של ראשי היפ הופ במיניאפוליס שלא ידעה אפילו מי אנחנו לעזאזל. זה כאילו, אנחנו מהסאות 'סייד. באותה תקופה הייתי אומר שהסאות 'סייד והווסט סייד של סנט פול היו כבדים יותר על סוג העיוות החופשי. חרא של הבום בום. בצפון הנורד היה יותר ראפ רחוב והדבר אותו עם האיסט סייד של סנט פול. היה יותר ראפ רחוב.
להרבה מהבחורים ברחוב לא היה מושג מיהי האווירה המזוינת. לכן, כשאני אומר שאנחנו קצת התפוצצנו מקומית, זה קצת שגוי או שזה קצת ... זה לא ממש אמיתי כי לא התפוצצנו בכל העיר. פשוט התפוצצנו עם עיתונות. פשוט התפוצצנו עם האנשים ששמו לב למה שהיה היפ, מה היה מגניב. אותם אנשים שהתחילו לשים לב מיהי האטמוספירה.
אני חושב שזה חשוב לציין כי אף אחד בעיר הזאת, בכל הנוגע להיפ הופ, באמת לא השתלט על העיר, מכל צדדיה, מעולם. זה פשוט מעולם לא קרה. מעולם לא היה לנו אחד כזה. לא היה לנו קניה או צ'אנס הראפר. לא היה לנו YG או מישהו שדומה לתרמילאים כמו גם החבר'ה של הרחוב כמו הבחור הזה. במיניאפוליס עדיין לא היה אחד כזה. הכי קרוב שהיה לנו עד כה היה האטמוספרה, ולו בגלל שהחבר'ה ברחוב מודעים לנו עכשיו, במיוחד עם סאונדסט [פסטיבל] וחרא כזה.
ארכיון רוזמאים
הם מודעים אלינו עכשיו, ואילו שוב מְעוּנָן! בימים החבר'ה האלה אפילו לא היו מודעים אלינו. עבדתי ב- Electric Fetus [חנות תקליטים] וכך המשכנו מְעוּנָן! בתחנת האזנה. אז כשחובבי רחוב היו נכנסים לקנות קלטות, הייתי כמו, היי, תבדוק את שלי. זה שם, אתה יכול להקשיב לזה. הם ילכו ללבוש את זה לכמה שניות ואז רק מתוך התחשבות בי יהיה כמו, אה, כן, זה די מגניב. אבל הם לעולם לא יקנו את החרא. לכן, זה לא נכון לומר שפוצצנו. זה נכון לומר שקיבלנו קצת תשומת לב, במיוחד מעיתונות וחרא כזה.
אבל זה הספיק. זה הספיק כדי להביא אותנו למצב בו התחלנו להתמקד ביתר שאת בהוצאת המוזיקה וכאשר עשינו את זה, אז זה היה מגניב מכיוון שהרדיו בקולג 'הרים את Scapegoat והחל לנגן אותה בכ -10 שווקים שונים. וזה הביא לנו הופעות. ככה יצא לנו ללכת לשרבט ריבה. וכששיחקנו סקריבל ג'אם, זה בעצם פתח אותנו לעשרה שווקים נוספים מכיוון שהיו לך יזמים וילדים מערים אחרות, שהגיעו מאוסטין כדי לבוא לשרבוט ג'אם. אז הם פתאום ראו אותנו והם כאילו, יו, אנחנו רוצים להזמין אותך לבוא לשחק את אוסטין. אנחנו רוצים להזמין אותך לבוא לשחק בברמינגהם וכן הלאה. אז אז המראנו.
כך זה היה מְעוּנָן! שבאמת הפיל אותנו. הייתי אומר שבאמצעות זה הצלחנו ליצור קשרים שגרמו לנו לשחק בפסטיבל CMJ בניו יורק. יצאנו לשם וניגנו את הפסטיבל ההוא עם חבורה שלמה של ראפרים תרמילאים 12 אינץ 'עולים, ופוצצנו את המקום. אפילו לא התכוונו להיות הקבוצה שזכרת באותו לילה. אני ואידיאה נכנסנו לשם רק כדי לבעוט בזה ובגלל סוג האנרגיה שעשינו ואידיאה באותה תקופה ובגלל החרא החופשי שעשינו באותה תקופה פוצצנו אותו.
בשלב זה, ידענו לפחות לעצמנו, סוף סוף קיבלנו קצת ביטחון שכמו, יו, מה שאנחנו עושים זה בעצם [להתחבר.] בילינו את כל הזמן הזה במיניאפוליס קצת להסתכל החוצה על ערים אחרות כמו, מתישהו נשחק בניו יורק, מתישהו נשחק בלוס אנג'לס לא הבנו שמה שאנחנו עושים הוא למעשה טוב, ובמקרים מסוימים, טוב יותר ממה שעשו בני דורנו באותן ערים אחרות. עדיין הסתכלנו אליהם בערים אחרות כמו, יו, אני לא יכול לחכות להגיע סוף סוף. לא ידענו שכשנגיע לשם הם יהיו כמו, מה לעזאזל.
כשכל החרא הזה התחיל לקרות, אז ראינו, יו, אנחנו מתחייבים. כאילו, אנחנו מתחייבים לחרא הזה, 100 אחוז.
אתה יכול לדבר על ספון ומה הוביל לעזיבתו את הקבוצה?
אז, הנה העניין - שרץ עבר. אני לא יודע איך, למעשה, אני אפילו לא רוצה לספר את סיפורו. יש לו סיפור לספר ומתישהו באמת אשמח שהוא יספר את זה, אז אני אפילו לא רוצה לספר את זה. אבל אני אגיד את זה - כשאני והוא נפרדנו, זה היה אורגני כמו כל דבר. היו כמה רגשות פגועים משני הצדדים שלנו, אבל אפילו החרא הזה היה טבעי ואורגני. אז, זה דבר מטורף כי אני באמת מאמין שהכל הכי טוב שהיה יכול להיות.
אני מרגיש שאילו היה דבוק באווירה, אני לא יודע שהוא היה נהנה מזה. אני לא יודע שהוא היה נהנה להשלים עם קצת חרא שהייתי בסופו של דבר כי אני הייתי מיואש. לא היה לי מכללה, לא היה לי כלום. זה היה או שאני נוסע במשאית קוביות מזוינת עבור UPS, ישר לעזאזל. ואל תבינו אותי לא נכון, הייתי מוכן. כבר הייתי בזה. הייתי כמו, לעזאזל, אני אהיה נהג. אני אוהב לנהוג. אני נוהג עכשיו. זה היה הקטע שלי, ככל שהעבודה נמשכת. אבל לא היה לי על שום דבר אחר לחזור עליו, אז זה מה שאני הולך לעשות. עמדתי להשמין ולנסוע במשאית.
ואילו אני חושב שספאון ראה משהו ואולי הוא לא הבין זאת במודע, אבל הוא עשה כמה מהלכים לחייו שלדעתי היו המהלכים הטובים ביותר עבורו. אז זה הביא אותי למצב בו הייתי צריך להבין, ובכן, מה לעזאזל אני אעשה עכשיו? וזו די הסיבה שהקשתי על Eyedea, כמו, היי, אם תבוא איתי ותעשה את הגיבויים שלי, תהיה איש ההייפ שלי, אני אדגיש אותך, אני אהיה גם איש ההייפ שלך. בין שנינו, יצאנו לעזאזל, פשוט יצאנו לעשות רק כיף, אבל באמת שבסופו של דבר רצחנו אנשים, אתה יודע?
ההמתנה נגמרה! מהדורת יום השנה ה -20 של @אַטמוֹספֵרָה אלבום הבכורה של מעונן! זמין כעת בחנות ובאינטרנט: https://t.co/1G0vl3n8YP pic.twitter.com/U47y672Drw
- אלמנט חמישי (@fifthelementRSE) 27 באוקטובר 2017
היזהר מחלק שני מהראיון של DX עם Slug בעתיד הקרוב!
שירי r & b מהדורה חדשה
