3.8 מתוך 5- 3.18 דירוג קהילה
- אחד עשר דירג את האלבום
- 3 נתן לו 5/5
אין להכחיש כי הכוכב הביא את רוס להפוך בסקרנות לאחת הפרסונות השנואות ביותר של היפ הופ. בטח, הוא מטיף עד כמה הוא עושה כל סיכוי שהוא מקבל ומתעלם באופן סלחני מאלה שישנו עליו במהלך עלייתו לדרג הגבוה יותר של ראפ (כולל מדיה ראפ של המיינסטרים) - אך האם כל הראפרים אינם עושים זאת? רוב הראפרים נושאים גישה שוחקת דומה כאשר הם פונים לשונאים ולמבקרים, אולם עם אותם צבעים בדיוק נראה כי רוס צייר מטרה על גבו והפך את זה למגניב לשנוא את רוס - במיוחד באינטרנט.
אבל ראס יודע טוב יותר מכולם, הדרך הטובה ביותר להשתיק שונאי שטויות היא נוסחה דו-כיוונית; ליצור מוזיקה איכותית שמעלה מספרים רציניים. הוא כבר העלה כמה מספרים רציניים על הלוח עם הופעת הבכורה שלו ב -2017 יש באמת זאב בזכות צמד סינגלים להיטים (What They Want ו- Losin Control) אבל זו ההצעה השנייה שלו, גַן חַיוֹת , שמקרב את המחט שלו לקטגוריית המוסיקה האיכותית.
בפתיחת האלבום 'חליל שיר' בהפקת סקוט סטורץ '(שבתור התחלה, צריך להיות בשיחה לקצב השנה), רוס לוקח על עצמו את התפקיד של חסוך גַן חַיוֹת שומר על כל בני דורו הנחותים לכאורה. הם לא מקיימים את הקוד, התעשייה מלאה בכמה זונות / הם נותנים כאילו כל דבר הולך / אנשים מוצללים כמו לעזאזל / אני שומר לעצמי, אבל אני מרגיש את האנרגיה / אף אחד מהאנשים האלה לא חברים לי אם כי מהר מאפשר למאזינים לדעת שזה עדיין רוס נגד כולם.
לאחר סיום המבוא יש Outlaw שם - ניחשתם נכון - הוא מכריז על עליונותו ועל חוסר המשוא שלו מהזרם המרכזי של הראפ. ב- Kill Them All, הוא מכפיל את צעקתו כלפי מנטליות עם קווים כמו כולכם אובססיביים כלפיי, מעולם לא דיברתי אתכם עם כלבות והסברים ספציפיים באופן מוזר כמו זה שתשלמו סוכנויות מדיה חברתית עשרים אתה כל חודש / רק להגיב, לייק ולעקוב אחר חשבונך / הכל חזית, אתם מבדרים באינסטגרם מהוללים.
בעיקרו של דבר, שלושת הרצועות הראשונות הן ענק שיזדיין אותך בעצם לכל מי שאי פעם פקפק בו ולאלה שלא יכולים למכור את Red Rocks (למעט סנופ דוג וריק רוס, שמופיעים ב- Last Forever). התחושה העליונה מורגשת, אך גם על פי אמות המידה של הראפר היא הופכת בסופו של דבר לקרוסלה מיותרת של ביטחון עצמי; שעלול להסתחרר. השירים הטובים ביותר ב גַן חַיוֹת הם כשהוא נינוח, ישר ומספר את סיפורו במקום להרוס את האנשים האחרים.
גַן חַיוֹת חסר להיטים מוחלטים באופן מוחלט, אך ברור שהמיקוד של ראס להצעה זו השנייה היה להקים פרויקט מעוגל יותר מאשר הופעת הבכורה שלו - כך שבמקרה זה המשימה הושלמה. מרכז האלבום מתמלא בגזרות חזקות אך מרגיעות, המדגישות את חוזקותיו של ראס ככותב שירים ומספר סיפורים. (מתגעגע אלייך משוגע ורציני מקשר לפרשיות האהבה שלו בעבר ובהווה בזמן שפרקסטון דרייב מפרט בצורה רהוטה את צרות משפחת הרכבת ההרים על רקע ריף גיטרה של סטינג שנדגם בצורה מושלמת.)
אם הוא ימשיך לעשות פרויקטים עם איזון זה, לא יהיה קשה לראות את ראס אחד המפורסמים ביותר של היפ הופ במקום תיעוב.
