ג'יי קול מודה

ג'יי קול פירט כיצד הצלחת אלבומו 2014 פורסט הילס דרייב הוביל לחוסר השראה למעקב שלו 4 Your Eyez Only בקטע עבור הטריביון של השחקנים . בסיפורו שכותרתו 'החוצפה', מייסד שותף של Dreamville Records תיאר תחושת חוסר מטרה שחש כשהחל לעבוד על תקליטור האולפן הרביעי שלו.

מצאתי את עצמי בקומה התחתונה במרתף של שלטוך, סטודיו ביתי שהקמתי בפרברי צפון קרוליינה, הוא נזכר. לבדי, ומוקף קירות מכוסים בתמונות נצחיות של אמנים שחורים הרואיים, ישבתי עם עט ביד, מחברת על הברכיים, ומקצב מנגן בקול חוזר. שעות חלפו כשנאבקתי למצוא מוטיבציה לכתוב. כאמנית, זה לא היה כל כך יוצא דופן, אבל מה שהיה מוזר מבחינתי הוא שזה היה מצב הרוח הדומיננטי שלי בחצי השנה האחרונה. בדרך כלל לא מעורר השראה.



הוא המשיך, בטח, מדי פעם הייתי נקלע לאיזו יישור יצירתי אינטנסיבי, זרם של השראה, שיוביל לשירים שנחשבתי לטובים שלי אי פעם, '4 Your Eyez Only', 'נביאים כוזבים'. וחלקם מעולם לא שמעו על ידי הציבור, אך הרגעים הללו הרגישו מעט. רוב החומר שכתבתי היה חסר מטרה, לא ממוקד, ומעיק בכנות. כשישבתי שם ובהיתי בדף הריק במחברת, שאלתי את עצמי, ‘מה קורה?’ היחסים שלי עם מוזיקה הרגישו כמו נישואים שנמצאים בצומת דרכים. לא היו שום ויכוחים, רק שיחות סתמיות מדי פעם ואחריהן הרבה שתיקה שאמרה הכל. האש נעלמה.








מוקדם יותר ביצירה, קול תיאר כיצד היה לו זמן לבזבז לראשונה מאז הקולג 'לאחר שסיים את לימודיו 2014 פורסט הילס דרייב קמפיין. בעוד שהוא נהנה מנקודה מרגיעה זו בחייו, הוא הודה שהותיר אותו מרגיש פחות נלהב מלהיות MC.

הייתי מבין שהנוחות והחופש החדשות שחשתי בחיי היומיום שלי יצרו מרחק שקט ביני לבין התשוקה שלי למלאכה, הסביר. כשהבטתי בתוכי, הבחנתי בהעדר משהו שהיה איתי למעלה מעשור. הרעב היה חסר.

הוא המשיך, כשהתחלתי לדפוק זו התחרות שהניעה אותי. היה לי רצון בוער להיות הכי טוב בעולם ולהוכיח את זה בכל פסוק. בימי הצעירים, הרעב הזה הראה את עצמו בברים. אבל עכשיו, בגיל 31, הפכתי לאמנית שבקושי דאגה לפאנצ'ים, שנונות או למדידות הסטנדרטיות של מה שקובע את הכושר של הראפר. התעסקתי הרבה יותר בסיפור, ברגש ובמסר. ובעוד שאלמנטים אלה הובילו עבורי להרבה רגעים מגשימים, לא יכולתי להכחיש שחסר את היתרון התחרותי.



ל קול , זה היה גילוי מטריד. בצומת דרכים זה בקריירה שלו, הוא החל לחקור את עצמו.

הרצון להוכיח משהו לעצמי ולעולם היה על ערש דווי, כתב. זה אמנם נשמע משחרר, אבל מבחינתי זה היה מדאיג. לנסות להוכיח משהו היה כל מה שאי פעם הכרתי, ובאמת אהבתי את המרדף. תהיתי אם זה המקום בדיוק במסע הארוך הזה אליו הגיעו כל המועדפים שלי - אלה שחיו מספיק זמן. הרגע בו ברכת ההצלחה מציבה קללה על אותו דחף שהביא אותה אליך מלכתחילה, והמילים שאתה כותב להתקדם לעולם אינן עולות על אלו שכתבת בעבר. הייתי צריך לנהל שיחה כנה עם עצמי.

למזלו של קול ומעריציו המסורים, הדחף והרעב שלו חזרו. קרא את מסקנת סיפורו ב- הטריביון של השחקנים .