אולי החלק הגרוע ביותר בסיום ספר טוב הוא שאתה צריך להיפרד מסדרת דמויות שהיית רוצה לסחוב בראש ובלב כל הזמן.
למרבה המזל יש עולם שלם של אפשרויות בהן ה- OTP שלך א) יקבל את הסוף הטוב שמגיע לו, ב) הציל את העולם כולו מפלישת חייזרים, או ג) צא לפנסיה מוקדמת והפך להורים גור כלבים בפעם הראשונה.
בואו נבדוק אם חבורה של מבוגרים עוברים את בחינת GCSE ...
כמובן, אנחנו מדברים על פאנפיקציה - ובעוד שאנחנו מכבדים לחלוטין עלילה מקורית, יש רק משהו בנוחות של שמונה הטרופים הבאים שפוגעת בנו בלב בכל פעם מחדש.
אויבים לאוהבים
האם יש משהו טוב יותר מאשר צריבה איטית שבה שני דמויות מנוגדות קוטביות נזרקות יחד במרדף אחר סיבה משותפת, ועד מהרה מגלות שיש להן חוש הומור משותף וקוד מוסרי זהה? נקודות בונוס אם הדמויות האלה הן במקרה גם דמויות ראשיות לחברות/משפחות/מדינות.
אה כן, שייקספיר בהחלט התחבר למשהו עם הדבר הזה של רומיאו ויוליה.
תמלוגים
עולם הדמיונות יהיה מקום משעמם אכן אלמלא דימיונם המרובה של דמויות בדיוניות וחברי להקה כמונרכים עתידיים. בואו נודה בזה, יש רק משהו בלתקוע גיבור באמצע בית דין שנדבק ולצפות באופן בו הם שולטים באימפריה שגרמה לנו להתמכר.
דמות לא מובנת
זה כנראה הטרופ הפופולרי ביותר ב- AO3, והסיבות די מסבירות את עצמן. מדוע שתקדיש חודש שלם לחייך לקרוא פאנפיק של 400,000 מילים אם אתה * לא * מקבל מנה טעימה של פיתוח דמויות A+ לאורך כל הדרך?
פיפי longway ה- m & m הכחול
אם נעשה את זה כראוי, היינו שונאים את הדמות החצופה הזו במשך 30% הראשונים של הסיפור ואז מבלים את שארית הזמן בהתעקשות שהם האדם הכי מכובד, סקסי ומסובך בעלילה כולה. לְהִתְעַלֵף.
חולקת מיטה
תראה, אם אתה מחפש צילום חד פעמי שלא יגזול יותר מדי מזמנך, אינו עמוס בזונות, ומהווה את התפאורה המושלמת לחלק מהמתח המיני הזה להתבשל בתמימות - אז המיטה המשותפת trope הוא בהחלט אחד בשבילך.
עלילות מטורפות בשטות
אף אחד לא רוצה לחזות בנוסחה הישנה והעייפה של הוצאת דמות מהיקום הבדיוני שלו רק כדי למקם אותה בעולם המשעמם של עבודה, מסים ותשלומי דמי שכירות חודשיים.
מה שאנחנו באמת רוצים לראות הוא איך ה- OTP שלנו מתקיים ביניהם תוך שהם מסתובבים בתוך חור שחור ללא אמצעי הישרדות אפשרי ורק מחזור חמצן אחד ביניהם.
דמויות צולבות
רק בעולם הוואטפאד אפשר להוציא את הרמיוני גריינג'ר היישר מהג'יי קיי. מוחו של רולינג ונזרק לעלילת משנה רומנטית בין שרלוק הולמס לד'ר ווטסון בלונדון מהמאה ה -19. נכון, אנשים: אין חוקים.
אמנזיה זמנית
אוי אלוהים. אנחנו יודעים שזו קלישאה מוחלטת אבל האם יש משהו טוב יותר מלראות שתי דמויות לומדות לאהוב ולסמוך אחת על השנייה לאחר שאחת מהן נופלת מסוס ושוכחת בנוחות את כל החברות שלהן? זו מכה גאונית לעזאזל.
חלקת בית הקפה
עדיין כועסת עד כדי כך ששני האנשים שבאופן ברור נועדו להיות ביחד לא הוכרו קנונית מעולם? פשוט להניף את שרביט הקסמים שלך, להטיל את החצוף כבריסטה של קפה ולרציני כלקוח קבוע ולראות ניצוצות עפים. קייפש?
כל הכבוד לאקסוקסו הזה
